פסק דין ביום

חשיבות  פסק הדין הזה הינו בהשפעה של סוגי חוזים וסוגי צדדים לחוזים  על צורת הפרשנות שיש לתת לכל חוזה וחוזה בהתאם לסוגי החוזים השונים ו/או סוגי הצדדים לחוזים.

במוקד הערעורים עומד חוזה עבודות בנייה ותשתית (להלן: החוזה) לשדרוג מסילות רכבת שנחתם בשנת 2004 בין המערערת  בע"א 7649/18 והמשיבה בע"א 7729/18 (להלן: המערערת), כקבלן ביצוע והמשיבה בע"א  7649/18 ( ביבי כבישים) והמערערת בע"א 7729/18 (להלן: הרכבת), כיוזם הפרויקט ומזמין העבודות. המחלוקת קשורה להתחשבנות הסופית בין הצדדים ועל המסגרת המשפטית לפתרונה

נזכיר בתחילה את הלכת "אפרופים" [1]

פסק דין של בית משפט העליון משנת 1995 שהיווה ציון דרך משמעותי בעניין פרשנות של חוזים.

הוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים, כנוסחו לפני שתוקן ב-17 בינואר 2011, הייתה: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות."

בהתאם לכך התגבש מבחן דו-שלבי לבדיקת אומד דעתם של הצדדים

• קודם כל בודקים את לשון החוזה ובמידה והלשון איננה ברורה, עוברים לשלב הבא
• בודקים נסיבות חיצוניות

בפסק הדין של  השופט אהרון הציג השופט את השקפתו המפורטת לפיה :

חוזה מתפרש לפי תכליתו הסוביקטיבית , דהיינו על פי עומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים, והתוכנית אשר הצדדים בקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם… המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת אם לשון החוזה היא ברורה, אם לאו. זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני.

כמו כן קבעה הלכת אפרופים, כי באין אפשרות לקבוע את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה על ידי התחקות אחר כוונות הצדדים על בית המשפט לפרש את החוזה לפי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו: באופן שמשלב את לשון החוזה והמטרה אשר משתמעת ממנה עם חובות הגינות ותום-לב החלות על הצדדים.

כלומר בית המשפט משלים את העובדות החסרות באמצעות נורמות התנהגות המשתייכות למארג הערכים החברתיים.[2]

הביקורת על פסק הדין הזה בקצרה ( הפרופסור דניאל פרידמן , הפרופסור גבריאלה שליו ועוד),

שפסק הדין יותר תחושה שאין יותר "חוזה ברור" כלומר הכל פתוח ופוגעת בחלוקת הכוח בין הצדדים לחוזה לבין מערכת בתי המשפט ובכך שנותנת כוח רב יותר למערכת בתי המשפט בכל הקשור לפרשנות החוזים.

בהמשך תוקן חוק חוק החוזים  (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (תיקון 2)

בניסוחו :

25. (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

ניתן לכם להחליט לבד אים זה שונה מההלכה או מעניין לעניין באותו עניין , כלומר הדעות חלוקות.

בפסק הדין אנחנו למדים על שני סוגי חוזים :

חוזה יחס – ביבי כבישים טענה, הלכה למעשה, כי המסגרת המשפטית בה היא והרכבת מצויות כמוה כ"חוזה יחס" (relational contract) – חוזה שנועד להישאר פתוח להשלמות ולפרשנות שיפוטית רחבה אשר תעצב ותגדיר את זכויותיהם ואת חובותיהם של הצדדים "תוך כדי תנועה", מכוחה של חובת תום-הלב ועל בסיס אמות המידה של הגינות וסבירות.

חוזה סגור – הרכבת, מנגד, טענה כי המסגרת המשפטית שבה היא וביבי כבישים מצויות היא זו של התניה חוזית מלאה או "חוזה סגור" (completely contingent contract) . לפי עמדת הרכבת, מסגרת זו חייבה את הצדדים לפעול לפי הוראותיו המפורשות של החוזה ובהתאם למחירים ודרכי קביעתם אשר פורטו במפרט הטכני.

דברי  השופט א' שטיין

• הלכת אפרופים חלה על כל חוזה וחוזה, אבל לא כל החוזים נולדו שווים רמת הפירוט של החיובים והזכויות איננה זהה בכל חוזה וחוזה. בקצה אחד של הספקטרום נמצא חוזה יחס פתוח אשר מנוסח בקווים כלליים בלבד – זאת, מאחר שבעלי החוזה, אשר הסכימו אהדדי לגבי מטרתו ונטלו על עצמם את התחייבות הבסיסית לקדמה, לא יכלו, לא רצו או לא השכילו לקבוע בו מתווה צעדים מדויק שבו כל אחד מהם אמור לצעוד כדי להגיע אל אותה מטרה משותפת חוזי יחס פתוחים מסמיכים את בית המשפט לקרוא לתוכם תנאים וחיובים חדשים, שלא הוסכמו מראש, על בסיס עקרונות משפט רחבים כמו תום לב, הגינות וסבירות, כשכל אלו מותאמים למטרות החוזה [3]
• בקצה השני של הספקטרום, נמצא חוזה סגור עם התניה מלאה: חוזה ממצה שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר, והוא איננו זקוק לפרשנות יצירתית (ראו גואץ וסקוט, 1091-1090). חוזה סגור מנוהל על ידי כללים פורמליים, שעיקרם דרישת הכתב. הכונה לא רק לדרישת הכתב כתנאי קונסטיטוטיבי לכריתתו של חוזה ובעיקר – לכלל שפוסל עדות בעל פה אשר באה לסתור את הכתוב בחוזה (ה-parol evidence rule, שאותו קלטנו מהמשפט המקובל האנגלי אלה עם מדובר במצב שבו קיימת עמימות גלויה על פני הכתוב.

על פי רוב, אם כי לא תמיד, חוזים סגורים מכילים בתוכם הוראה כתובה בדבר היותם ממצים את מכלול החיובים והזכויות שהצדדים ביקשו ליצור עבור עצמם, אשר גם מבהירה כי שום תנאי מתנאי החוזה לא ישונה אלא בהסכם בכתב החתום בידי הצדדים. הוראה כאמור תחסום כל עדות אשר באה לסתור את תנאי החוזה, לרבות עדות המייחסת לבעלי החוזה הסכמה מאוחרת לשנות תנאי מתנאיו. בעניין זה, קובע סעיף 23 לחוק החוזים כי "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים." הווה אומר: משקבעו הצדדים את דרישת הכתב כבסיס ליחסיהם החוזיים, רצונם יכובד (ראו שלו וצמח, בעמ' 377 וכן בעמ' 511; פרידמן וכהן, כרך א בעמ' 387).

• פרשנותו של חוזה פורמלי סגור, ככל שמלאכה זו תידרש, תהא אפוא חסינה מפני הכנסת שיקולים ערכיים, החיצוניים לחוזה, על ידי בית המשפט. חובת תום-הלב תמשיך, כמובן, לחול על יחסי הצדדים, אך תחולתה תהא שיורית ושמורה למקרים קיצוניים של מצגי שווא, הטעיה ושימוש לרעה בזכויות; היא לא תשפיע על קביעת תוכנו של החוזה כהוא זה.
• חוזה סגור מנוסח על פי רוב על ידי עורכי דין המנוסים בכתיבת הסכמים, יש תכלית מהותית-עסקית. לצדה של תכלית זו, יש לו, לחוזה סגור, תכלית נוספת, חשובה לא פחות, ששמה וודאות חוזית. ודאות זו מוזילה את עלות העסקאות, יוצרת ביטחון עסקי ומסייעת בגיוס הון ממוסדות פיננסיים ומהציבור הכללי (באמצעות הנפקת מניות של חברות אשר נסחרות בבורסה לניירות ערך ובדרכים אחרות). הגישה התכליתית חייבת אפוא להכיר – ואכן מכירה – בוודאות החוזה ובביטחון העסקי כאחת מתכליות החוזה (ראו אהרן ברק, פרשנות תכליתית במשפט 393 (2003)).
• השינוי בלשון סעיף 25 (א) סיפא לחוק החוזים והקניית סוג של מעמד בכורה ללשון החוזה במסגרת תיקון מס 2' כאמור לעיל  וכן דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] פסקה 11 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (כתוארו אז) (11.5.2006) שינתה את המצב המשפטי רק בעבור החוזים הממוקמים במרכז הקשת על חוזים שקרובים לקצוות – זה של חוזה יחס וזה של חוזה סגור – יחולו הכללים הקודמים אליהם כיוונו הצדדים בבוחרם בחוזה יחס או בחוזה סגור חוזים הקרובים לחוזה יחס ימשיכו לחסות תחת משטר של פרשנות ערכית רחבה, מאחר שאין להם מקור השלמה אחר; ואילו על חוזים שקרובים יותר לחוזה סגור יחול המשטר של כללים פורמליים שעיקרם פרשנות עובדתית צרה.

השופט שטיין הכריע בסופו של דבר שבית המשפט קמא טעה טעות יסודית בכך שהוא התייחס אל החוזה שבין ביבי כבישים לרכבת כאל חוזה יחס ולפיכך דעתו כי מדובר בחוזה סגור כזה שלא ניתן לעשות בו מקצה שיפורים.

חלק מנימוקי השופט שטיין:

• החוזה שבו עסקינן נכרת בעקבות מכרז מפורט מאוד
• מסמכים ממצים שנכתבו ונבדקו על ידי עורכי דין ואנשי מקצוע שונים כדי למצות ולדייק את המסמכים.
• כל זאת כדי להבטיח לביבי כבישים עבודה ושכר בהיקף נרחב, שכאמור נאמד בעשרות מיליוני שקלים ( 100,000,000 ₪ ).
• וכל אלו משקפים למעשה את הדרך שבו בחרו הצדדים הרכבת, מזה, וביבי כבישים, מזה – לחלק ביניהם את הסיכונים העסקיים שהיו כרוכים בביצוע הפרויקט.
• לגבי טענה לפיצוי מוסכם נמוך על עיקוב בלוח הזמנים ציין השופט שטיין

ביבי כבישים חתמה על הסכם מסחרי הן לעניין הדבש ((הזכות לבצע עבודות שתמורתן הסתכמה ביותר מ-100,000,000 ₪) והן לעניין העוקץ (הגבלתה של תקרת הפיצוי בגין העיכובים לסך של 20,000 ₪). אחרי שאכלה את הדבש, ביבי כבישים מנסה כעת להיפטר מהעוקץ; ולפיכך אין מקום לקבל טענה זו.

השופט ע' גרוסקופף הצטרף לתוצאת פסק הדין של השופט אלכס שטיין והוסיף

• לדידו ההבחנה המרכזית בין החוזים השונים, לעניין דיני הפרשנות החלים, נעוצה בזהות המתקשרים בהסכם, ולאו דווקא ברמת הפירוט בה בחרו לנסח את חיוביהם.
• ההבחנה המרכזית לשיטתי היא בין שני סוגי מתקשרים, אשר האינטראקציה ביניהם יוצרת שלוש קטגוריות עיקריות של חוזים:

ב.1       מתקשר שהוא עוסק, דהיינו מתקשר מתוחכם המנהל עסקים ומיוצג היטב מבחינה משפטית בעת ההתקשרות (להלן: "עוסק")

ב.2      מתקשר שהוא אדם פרטי, כלומר בן אדם מן היישוב שלרוב אינו מיוצג היטב מבחינה משפטית בעת ההתקשרות (להלן: "אדם פרטי").

• שלוש הקטגוריות של ההתקשרויות החוזיות הן אלה

ג.1        חוזה עסקי, שהוא חוזה שכל הצדדים לו הם עוסקים (כגון הסכם בין שתי חברות מסחריות למכירת נכס מקרקעין מסחרי (למשל, קניון (.

ג.2        חוזה פרטי, שהוא חוזה שכל הצדדים לו הם בני אדם פרטיים (כגון הסכם למכירת מכונית יד שניה או הסכם להשכרת דירה בבעלות פרטית)

 ג.3     חוזה צרכני, שהוא חוזה שמהצד האחד לו עומדים עוסק או עוסקים ומהצד השני אדם פרטי או בני אדם פרטיים (כגון חוזה עבודה אצל מעסיק גדול או חוזה הלוואה בנקאי).

 [1] ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2) 265 (1995)

[2] גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים 519-517 (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: שלו וצמח)

[3] רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עיזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל נ' מרכז משען, פ"ד נב (4) 145, 161-160 (1998)